במסגרת התכנית להכשרת מאמנים זוגיים מתקיים תהליך קבוצתי. אני רוצה לשתף אתכם בסיטואציה מרתקת שהייתה שם, כמובן ששיניתי פרטים מזהים. שמואל תלמיד בבית הספר להכשרה פתח השבוע והתחיל לדבר. 

לפתע קטע נריה את שטף דיבורו וירה במרמור לחלל החדר: "אני לא מבין למה שמואל מקבל היום את הבמה, אני נמצא כאן המון זמן ואף פעם לא נותנים לי מקום!" 

אני (אריה) החלטתי לשתוק ולהשקיף מהצד לראות איך הדברים יתגלגלו.

מה שקרה בפועל הוא ששמואל השתתק ונריה פשוט המשיך לדבר ולשתף, וכך היו דבריו: "אני כבר לא שורד מול הבן שלי ידידיה, כל מה שאני רוצה ושואף ידידה עושה הפוך: אני מבקש ממנו לחזור הביתה עד השעה 10.00 בלילה אז הוא חוזר בשעה 12.00, אני מבקש שיכבד אותי ללבוש כיפה נורמלית אז בדווקא הוא קונה כיפת שקל קטנטונת , אני רוצה שילך בחולצה לבנה אז הוא מחליף לתכלת, בקיצור די כבר אין לי כח לוויכוחים והמריבות האלו."

"ותבינו", ממשיך נריה ומתאר, "זה לא שיש לו עניין ללכת בצורה הזו אבל זה נראה שמה שאני יבקש הוא יחפש לעשות בדיוק את ההיפך הגמור!" 

האזינו לדברים>>>

"אז מה אתם מציעים לי לעשות? להוציא אותו מהבית?, לנעול עליו את הדלת?  אני מרגיש שכשלתי בחינוך, אתם מבינים???" נרייה סיים את דבריו באנחה כבדה ותלה עיניים מיואשות בקרקע.

בשלב זה עשיתי משהו שממש הפתיע את נריה. פניתי לשמואל- אותו אברך שהתחיל לדבר ראשון בקבוצה ושאלתי אותו: "מה קרה לך, שמואל, שהחלטת להשתתק מול נריה ולא המשכת לדבר?" שמואל חייך במבוכה וענה: "האמת היא שפשוט ידעתי שזה לא יעבוד, היה לי ברור שמול נריה אין סיכוי שאצליח".

"ולכן השתתקת מראש", תיקפתי.

"כן, מדויק!" השיב שמואל.

כעת חזרתי לנריה ושאלתי אותו: "מה אתה מרגיש עם מה ששמואל אומר?"

"אומר את האמת, נכון שלא נעימה לי הסיטואציה הזו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. זה חוזר על עצמו שאנשים מולי מרגישים לא בנוח, אולי נקרא לזה 'מאויימים'…"

"ומה קורה מול ידידיה בנך?" שאלתי 

נריה היה לרגע בהלם, הוא לא תכנן כזה סיבוב, הוא חשב במשך כמה רגעים, ואז היישיר את מבטו אלי ואמר "תודה! זאת הייתה תובנה ממש מדויקת ואם לא הייתי חווה אותה על הבשר אז לא הייתי מבין את זה ולעולם לא יכולתי לדעת שיש צד שני לסיפור" 

קוראים יקרים,

אני רוצה שנבין רעיון מאוד מאוד פשוט:

ננסה לדמיין שתי אנשים שמותחים בחבל כל אחד מצד אחד, הרי מה שייקרה בסוף זה שהחבל ייקרע. 

אבל, אם עד היום חשבנו שכדי למנוע את הקרע הזה צריך ששני הצדדים ישחררו אז חשוב שנבין שזה לא כך! מספיק שרק אחד מהם יעזוב וכבר המתח יפסק. 

זה בדיוק מה שקורה בין בני זוג ובכל דינאמיקה בין אנשים: לכל מריבה או לכל וויכוח יש שני צדדים, הוא מותח מצד אחד והיא מותחת מהצד השני, 

אבל בגלל שמדובר בנפשות ולא במתיחה של חבר אז חשוב לשים לב לדיוק מאד משמעותי:

גם אם צד אחד מחליט לוותר, אז פעמים רבות הוא עושה זאת ממקום של שליטה ולא ממקום של שחרור. כלומר- הוא משחרר בתנאי, על מנת להרוויח.

ואז מה שיקרה בצד השני משפיע על הבחירות שלו, אם הוא רואה שהצד השני לוקח את זה נגדו אז הכעס שלו יהיה איום ונורא כי הוא ויתר ובסוף הפסיד.

אבל- אם המוותר עושה זאת ממקום של בחירה להיכנע, אז התוצאות לא ישפיעו עליו כי הוא מנהל רק את המגרש שלו.

בפרשת השבוע "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", מה הקשר, איזה שייכות יש בין קריעת ים סוף לזיווג,

עם ישראל היה בחוסר אונים, הים מלפניהם המצרים מאחוריהם, ואז מגיע נחשון בן עמינדב וזורק את עצמו לתוך הים, כלומר עכשיו הוא בחוסר אונים מוחלט, כגמול עלי אמון, ומתוך זה יכל לצימוח ולהיבנות האמון, ואז 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. 

כך הוא גם בזוגיות, זוגיות מייצרת מתיחת חבל משני הקצוות, כל אחד מושך לצד אחד, זה מביא סיטואציות של חוסר אונים, ודווקא משם יכול לחזור ולהיבנות האמון של האדם בעצמו, אם זה ע"י הסכמה להרפות, ואם זה ע"י כניסה לתהליכים של התבוננות לפחדים והקטנתם.